"בטח לאישתך קשה שאתה לא בבית? זאת ממש הרגשת בדידות" שאלה/אמרה לי הדס כשדיברתי וסיפרתי לה על משפחתי.

"כן, זאת תקופה קשה, אני מניח שגם עלייך עוברת תקופה כזאת" עניתי ומיד קיבלתי את תגובותיה וסיפוריה של הדס על החששות, הדאגה, הבדידות.

"לפחות אתם פה, אתה מעביר לי את הערב בצורה נעימה" אמרה לי הדס בחיוך מבוייש.

"אני זה שצריך לומר לך תודה, העברת לי עכשיו שעה של משמרת ארוכה, היה כאן שיעמום טוטאלי לפני שבאת". עניתי לה.

"אם באמת נחמד לך שאני פה, אני יכולה להשתדל להמשיך לבוא ולהעביר לך את הזמן, זאת עסקת win-win ואני ממש משועממת לבד בבית" אמרה והושיטה את ידה לקחת עוגיה בדיוק ברגע שאני הושטתי את ידי גם כן אל המגש. ידינו נפגשו באפלת המגדל, מיד משכתי את ידי ושנינו שקענו בחיוך מבוייש ובשתיקה הן בשל הנגיעה והן בשל הצהרת הכוונות על המשך שיחותינו במשמרות הבאות, קוקסינליות בצפון .

המשכנו לשוחח שיחה ערה ונעימה, השיחה זרמה ונהניתי מכל רגע במחיצתה, אומנם היו לי קצת רגשות אשם בגין כך שאני מפתח קשרים חברותיים עם אישה אחרת אשר אליה אני גם מאוד נמשך אך ברגע זה בו אני נמצא הרחק מהבית, הדס הייתה הנחמה היחידה שלי.