בשעה עשר בערב כבר המתנתי בצפייה להדס, כל דקה הייתה ארוכה, השתוקקתי להעביר את הזמן במחיצתה.

בשעה עשר וחצי ראיתי את דלת ביתה נפתחת וממנה יצאה הדס, מעכסת את ישבנה כשמגש בידיה, צועדת לכיוון המגדל.

ברגע ששמעתי צעדיה ואת הרעש החזק של הברזלים של מדרגות המגדל הוצאתי את ראשי "מופתע" ושמח להיווכח שהיא הגיעה.

ברכנו האחד את השני ללילה טוב ושמחתי מאוד כשהגישה לי מגש עם בלינצ'סים חמים וטעימים.

"אני חייב להודות, שחיכיתי לרגע הזה כל היום, במילואים המשעממים הללו" אמרתי, מצליח להעלות סומק על פניה היפות של הדס. את החלק השני של המשפט הוספתי בכדי לעדן אך אני מאמין שלשנינו הוא היה מיותר, ממש כמו נערות ליווי .

הייתה משמרת מדהימה, את שלוש השעות הבאות העברנו בצחוק, בשיחה ערה, מרגיש בחזרה את הנעורים, את ההתרגשות שהייתה לי בתחילת הקשר עם אשתי. היו רגעים רבים שרציתי לשלוח את ידי אליה, ללטף, לחבק, אך רצונות לחוד ומציאות לחוד.

נפרדנו באחת וחצי בלב חמוץ וכבד. שלחתי לה שוב מיסרון והיא שלחה בחזרה. המשכנו לשלוח הודעות גם לאחר שצביקה הגיע להחליף אותי. צעדתי אל המגורים למילואימניקים ממשיך להקליד ולקרוא, כששכבתי כבר במיטת הקפיצים הצבאית כתבתי לה "אני נכנס לישון, קצת בודד כאן".

מהר מאוד הרטט העיר את תשומת ליבי לתגובתה של הדס "כמוך כמוני, המיטה גדולה וריקה, לא רגילה לישון בדד".

"אני נשאר כאן שבת ובמוצ"ש אני יוצא הביתה לכמה ימים, חוזר רק לקראת סוף שבוע הבא, אתגעגע אלייך" כתבתי לה, מרוגש מההתכתבות שלנו.

"אוי לא, מה אעשה פה לבד כל כך הרבה זמן?! אוףףףףףף… טוב, לפחות יש לנו את ערב שבת להיות ביחד, הפעם אכין לך מטעמים" כתבה לי.