"אני אורי" אני מציג עצמי. "מיקה" היא אומרת. "נעים מאד" אני מושיט את היד, ומתבונן בכף יד מטופחת עד מאד. אני בוהה בה בתמימות רבה לא מבין למה זכיתי כי תכניס אותי לחצר, בא ניכנס, אני חושבת כי אתה עוד לא חזרת לעצמך." אני קם ונכנס אל סלון עצום. יצירות אומנות רבות ויקרות תלויות על כתלי החדר, ריהוט מקורי מאפריקה, פסלים מנמיביה,אני מזהה וזכר הדיונות הגדולות ועקבות הג'יפים עליהם עולה בזיכרוני. תמונות של לוחם מסאי בלבוש מסורתי ניבטות מהפינה בה שרוע עור ברדלס על ריצפת השיש. " אני רואה שאת מטיילת הרבה אני זורק לחלל החדר" מנסה ליצור שיחה. היא חוזרת לחדר, בידה מגבת , מכנסיים קצרים וחולצת טריקו "זה של בעלי וזה בטוח יתאים לך, המקלחת בקומה השנייה." היא מצווה ברוך מלווה את דבריה במבט השוזף אותי וממני לעבר גרם המדרגות.

 

בדרך למעלה אני לא מעכל איפה אני, למה? מה פתאום אני בבית של אישה מטופחת , עשירה כקורח כך אני מחליט לעצמי כשאני חולף על פני חדר העבודה הענק עם ריהוט מעץ מהגוני משובח, מיטב המכשור האלקטרוני ושוב יצירות אומנות לבלי סוף.

 

מקלחת קצרה, אני חוזר לעצמי ויורד בתנועות קלילות לעבר הסלון. מיקה יושבת על הספה העצומה, רגליה מסוכלות , שולי השמלה שמוטות חושפות את שוקיה החטובות. כתפיה זקופים אחורנית מבליטים את דדיה כמו תותים אדומים בראשו של שיח כאילו אומרים קטוף אותי וכוס יין אדום בידיה. אני מתיישב לידה אוחז בכוס המושטת לעברי ושואל אותה לפשר ההזמנה פנימה, המקלחת וכו' מתעניין האם היא אינה חוששת. " זו לא הפעם הראשונה שאני רואה אותך רץ ליד הבית שלי. כל שבוע ביום שלישי בערך ב 22:30 אתה עובר כאן " גלגלי המוח שלי התחילו לעבוד בקדחתנות. " מה היא עוקבת אחרי ?" אני חושב.  "כן את צודקת,  אני מפטיר. ממלון מנדרין שעל הצוק, עד לתחנת הרכבת בהרצלייה וחזרה. כמו שירותי ליווי במרכז , אח"כ אני נכנס להתרחץ בים – את יודעת לשטוף את הזיעה ולשכב קצת על המים הקרירים"