זה הפך אצלי להרגל. פעם בשבוע, לשמוט את סבלות היום, לצאת אל המרחבים הצפופים מאחורי מסיכות ההמולה היומיומית לעבר הדיאלוג החד צדדי עם הדרך.זה המקום היחידי בו אני יכול להיות עצמי. אני אומר, היא מקבלת, אני מחליט, היא מסכימה, היא אינה מבקרת אותי, אינה שופטת אותי על איך התלבשתי, למה איחרתי לצאת היום. כל עוד אני מגיע, ושועט על שבילי העפר של העיר הגדולה, על דרכיה שהולכות מכאן לשם ולשומקום המחברות בין פינות נדחקות של היום לבין קרנות הזוית של האתמול.

 

אני מוצא את עצמי רץ בין רצועות הניילון הגדולות והארוכות הפרוסות מעל לגידולי התותים בשדות הכפר הירוק בואכה רמת השרון. לילות החורף הצוננים נושאים את לחות הלילה החודרנית וריח הירוק הטרי הנישא באוויר היוו תמיד את הזרז לצאת אל חשכת הליל אל הטבע בינות לבתים. לחוש את החופש באמצעו של הכרך הגדול. את מעיכת רגבי העפר מתחת לנעלי הספורט עם כל נחיתה על הדרך ,שירותי ליווי.

מרחוק אני שומע את צפירת הרכבת הדוהרת ורעד הקרקע חולף דרך שוקי ומזעזע את הסחוסים.

 

תשישות רגעית אופפת אותי כשאני חולף מחוץ לגדרות החווילות בפאתיה המערביים של הרצלייה. הכלבים המתרוצצים חופשי בחצרות מלווים אותי בנביחותיהם כמזהירים את בעלי הבתים בפני זר חודרני. אני עוצר לראשונה מאז החילותי בריצה אוחז בצידי הימני, מנסה לאוורר את ראותי מתקפל כמעה תוך אחיזה באחד מהשערים האחוריים של הבית הקרוב. תחושת כבס מפעפעת בי עולה ממעמקי בטני . מים אני חושב לו רק היה לי קצת : " מים ?"  היא מציעה "אולי אתה רוצה קצת מים ?" היא שואלת בקול רך ומעודד. "בשמחה" אני עונה תוך שיעול ספק נחנק ספק מנסה לשאוב עוד מעט חמצן משאיפת האוויר הקצרה.

 

"בא, היכנס" היא מציעה . בלי לחשוב פעמיים, אני הולך אחריה, אוחז במתני ומשתעל קלות. היא מובילה אותי לעבר שולחן החצר הניצב לצד הבריכה, "שב חכה לי אני מייד באה" היא פוסקת ונעלמת בתוך הבית . לאחר דקות מספר אני מבחין בה שוב, תמירה, נאה באמצע שנות השלושים לחיה לובשת שמלה צבעונית המבליטה את חמוקי גופה. אני מביט וסוקר אותה מלמטה למעלה. נועלת נעלי עקב המשווים לקרסוליה מראה חלק ועגלגל. מתניה צרות אך חושניות , ידיה גרמיות משהו אך מטופחות, שדיה מלאים וזקופים ומחלפות ראשה אסופים במעין תספורת ספק נערית ספק הדורה המשווה לה מראה אצילי משהו.  היא נושאת מגש עם קנקן מים קרים ובצידו קומקום תה מהביל. היא מוזגת לי כוס מים ומיד לאחר מכן מגישה גם את כוס התה. " זה מסין" היא מקפידה לציין. " תודה" אני לוחש . לוגם ארוכות את התה ונהנה מהניגודיות בין צינת הליל לחומה של הכוס.